הגלוסקמא של זכריאס Ζαχαρίας (= זכריה)

גלוסקמת זכריה היא אחד הממצאים הארכאולוגיים יוצאי הדופן משלהי תקופת הבית השני. בדומה למגילות הגנוזות, היא פותחת חלון נדיר אל עולמה הרוחני, האמנותי והכוהני של היהדות ערב המאה הראשונה לספירה - הדור שעמד על סף המעבר שבין תקופת המקדש ובין ראשית הופעתה של האמונה היהודית־נוצרית הקדומה.

על גבי הגלוסקמא נחרתה כתובת ביוונית Ζαχαρίας (זכריאס = זכריה), בדיוק מרשים, והיא מעוטרת בכל ארבעת צדדיה במכלול נדיר של מוטיבים אדריכליים וסמליים הקשורים במישרין לבית המקדש שבירושלים.

מבין אלפי הגלוסקמאות היהודיות הידועות מאותה תקופה, אין אף אחת המציגה שילוב דומה של מורכבות, רמזים סמליים ואיכות אמנותית.  העיטורים לא נועדו לקישוט בלבד, אלא הם מהווים תוכנית איקונוגרפית מכוונת, כאשר מכלול המוטיבים - חזית אדריכלית המאופיינת בשני עמודים עצמאיים, צורה חצי-עגולה מרחפת בתוך מבנה מונומנטלי, אמפורה, שני סהרונים ודגם מינדאר גיאומטרי, מבטאים ביחד מוטיבים של כהונה, הגנה אלוהית והתחדשות.

צורת הכתובת Ζαχαρίας, שנכתבה ביוונית בלבד והאיקונוגרפיה הכהנית מתלכדות כדי לזהות את הנפטר ככהן בכיר בבית המקדש בשם זכריה.

נוכח נדירותו הרבה של השם במאגר הכתובות הידוע, מכלול העיטורים והסמלים המעידים על זיקה ישירה למעמד כהני מצביע באופן משכנע ביותר בזיהוי הנפטר עם זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, אשר חזונו מתואר בבשורת לוקס.
זאת ועוד: איות שמו של זכריה הכהן כפי שהוא מופיע בברית החדשה (איות שהינו נדיר) זהה במדויק לאיות היווני של שם הנפטר שעל גבי הגלוסקמא.

אמנם בארכיאולוגיה אין אפשרות להגיע לוודאות מוחלטת, אך הצירוף של הנתונים הלשוניים, האמנותיים וההקשריים מציב את הזיהוי של הגלוסקמא כגלוסקמתו של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, ברמה הקרובה לוודאות היסטורית - הרחק מעבר להשערה בלבד.
הפרשנות הזו איננה נשענת על צירוף מקרים יחיד, אלא על משקלן המצטבר של הראיות הלשוניות, האמנותיות וההקשריות, והיא מהווה אחת ההשתקפויות הארכיאולוגיות הברורות ביותר של דמות מן הברית החדשה שהתגלתה עד היום.

הגלוסקמא נרכשה לפני כמה עשורים מן הסוחר המורשה כמאל אימאם שבמזרח ירושלים, והיא כיום חלק מאחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים בעולם של גלוסקמאות יהודיות.
היא הוצגה בשתי תערוכות בינלאומיות בארצות הברית (בשנים 2024 ו־2025) ברישיון רשות העתיקות, עובדה המחזקת את מעמדה כפריט מוכר ובדוק מבחינה מדעית.

שלא כרוב הגלוסקמאות, ששימשו אך ורק כקופסאות עצמות, נראה כי גלוסקמת זכריה נועדה לשמש גם כמונומנט הנצחה לכבוד דמות כהנית רמת־מעמד ומכובדת, שגדולתה הצדיקה טיפול יוצא דופן.
ההחלטה החריגה לעטר את ארבעת צדדיה מעידה כי נועדה להישאר גלויה לעין –  חפץ זיכרון מפואר המעלה על נס את חייו, מעמדו ואמונתו של האיש שנשא את שמה.

עיטור מכל ארבעת הצדדים של הגלוסקמא

מרבית הגלוסקמאות מתקופת בית שני היו פשוטות לחלוטין וללא כל עיטור. מיעוט מהן עוטרו רק בצדן הרחב הקדמי, לרוב בעיטורי רוזטות או בדגמים גאומטריים פשוטים. בחלק מהמקרים עוטרו גם שני הצדדים הצרים ברוזטות. עם זאת, עיטור של הדופן האחורית (הרחבה השנייה) היה נדיר ביותר, שכן הגלוסקמאות הונחו לרוב בתוך כוכי קבורה או הוצמדו אל קירות המערה, כך שגב הגלוסקמא לא היה גלוי לעין ולא היה צורך לעטרו.

הגלוסקמא של זכריאס (Ζαχαρίας) שונה ויוצאת דופן בכך שכל ארבעת צדדיה עוטרו במוטיבים מעוצבים בקפידה. הבחירה החריגה הזו מעידה על כוונה מודעת ומושקעת, והיא תופעה נדירה ביותר בגלוסקמאות הידועות מירושלים. ייתכן שהדבר מלמד כי הגלוסקמא נועדה להיראות ממספר כיוונים, כדי להנציח את זכרו של אדם בעל מעמד ציבורי או דתי יוצא דופן.

עיטור מכל ארבעת הצדדים מוכר רק ממספר מצומצם ביותר של דוגמאות בכל קורפוס הגלוסקמאות .

אמנות וטכניקה

עיטורי הגלוסקמא נעשו בדיוק רב ובסימטריה יוצאת מן הכלל בידי בעל מלאכה מקצועי. שלא כמו ברוב הגלוסקמאות, בהן גילפו את הדוגמאות עמוק באבן או בתבליט, כאן נעשה שימוש בחריטות שטחיות באמצעות סרגל ומחוגה, שמולאו בפיגמנט חום-אדום. טכניקה זו נדירה ביותר במכלול הגלוסקמאות ויוצרת ניגוד חד עם פני השטח הבהירים של האבן, לשם הדגשה חזותית, מתוך כוונה שמראה העיטורים ישמר לדורות.

ההשקעה בעיטורים רבים מכל צדדי הגלוסקמא מצביעה על כך שהייתה זה הזמנה מיוחדת. הפקתה דרשה תכנון מדוקדק והוצאה כספית גדולה בהרבה מן הרגיל, דבר המעיד כשלעצמו על מעמדו המיוחד של הנפטר ועל חשיבות הנצחתו.

פרובננס

הגלוסקמא היא אותנטית ללא עוררין, ואין כל מחלוקת מחקרית באשר לעתיקותה. היא נרכשה לפני כמה עשורים מסוחר העתיקות המורשה כמאל אימאם ממזרח ירושלים, שנחשב לאורך השנים לאחד הסוחרים האמינים ביותר בעיר. מאז היא חלק מן האוסף הפרטי הגדול והחשוב ביותר של גלוסקמאות בישראל, הכולל עשרות פריטים.

כ־99% מן הגלוסקמאות שהתגלו בארץ ישראל נמצאו בירושלים וסביבתה הקרובה (כולל יריחו), ולא באזורים אחרים. על כן יש לקבל כסביר מאוד את עדות הסוחר הראשון שרכש את הפריט, ולפיה מקורו היה במזרח ירושלים או בסמוך לה.

יתרה מזו, רק במקרים מעטים מאוד גלוסקמאות שהתגלו בחפירות מסודרות הניבו מידע נוסף כלשהו על זהות הקבורים בהן. שמות הנפטרים — ולעיתים נדירות מקצועם או עיר מוצאם — נכתבו על גבי הגלוסקמאות עצמן, אך כמעט מעולם לא על קירות מערות הקבורה. למעשה, כמעט שלא ידוע על ממצא ארכיאולוגי מחפירות מבוקרות של מערות קבורה מתקופה זו שסיפק מידע משלים על זהות הנפטר. במובן זה, גלוסקמת זכריה ייחודית אף יותר: היא לא רק נושאת שם נדיר, אלא גם משלבת תוכנית איקונוגרפית עשירה וקוהרנטית.

אף שהגלוסקמא לא התגלתה בחפירה ארכיאולוגית מבוקרת, אין בכך כדי לגרוע מחשיבותה. הכתובת ותוכנית העיטורים הן הראיות המכריעות לזהות הנפטר. גם במקרים שבהם גלוסקמאות נמצאו בחפירה מתועדת, כמעט שלא נודע מידע נוסף על הקבורים בהן, אלא אם כן הופיעה כתובת הקדשה נדירה על קירות המערה. לעומת זאת, בגלוסקמת זכריה מופיעים שם ייחודי ותוכנית עיטורים חסרת תקדים. לפיכך, בשונה מייחוסים שנויים במחלוקת (כגון גלוסקמת "קופא" שיוחסה לכהן כיפא, או הגלוסקמא מקבר "אבה" שיוחסה בידי חלק מהחוקרים למתתיהו אנטיגונוס), כאן המידע נובע ישירות מן החפץ עצמו, ומקורו בשוק העתיקות אינו משנה דבר להבנתו ההיסטורית.

השוואה מועילה ניתן לעשות עם מגילות מדבר יהודה: רבות מהן — ובהן מגילת המקדש, מן החשובות שבכולן — הגיעו לידי חוקרים דרך שוק העתיקות ולא מחפירה מסודרת. עובדה זו לא הפחיתה כהוא זה מחשיבותן, שכן הראיה המכרעת טמונה בטקסטים עצמם. באופן דומה, גלוסקמת זכריה נושאת בקרבה את המידע המכריע — הכתובת ותוכנית העיטורים הייחודית — אשר עומדים בפני עצמם, ללא תלות במקום גילויה המדויק.

ואכן, כמה מן הממצאים החשובים ביותר הקשורים לתולדות ישראל הקדומה אינם מלווים בפרובננס ארכיאולוגי. כך למשל מצבת מישע (המוצגת כיום בלובר), כתובת הקבורה של עוזיהו מלך יהודה (המוצגת במוזיאון ישראל), מגילת המקדש מבין מגילות מדבר יהודה, ואף כתובת שישק ממגידו או כתובת תל דן המזכירה את "בית דוד" (המוצגת אף היא במוזיאון ישראל) — כל אלה נמצאו מחוץ לחפירה מסודרת או, במקרה של שתיים האחרונות, בשימוש משני וללא הקשר סטרטיגרפי. מעמדן המחקרי לא נחלש בשל כך. באותו אופן, גם ערכה של גלוסקמת זכריה נובע ישירות מן הכתובת ותוכנית העיטורים הייחודית, ולא מנסיבות גילויה.

יתרה מזו, כיום עומדים לרשות החוקרים כלים מדעיים מתקדמים המאפשרים ברוב המקרים להבחין בין חפצים מקוריים לבין זיופים ולעיתים אף לתארך אותם. ניתוח פטינה באבן מאפשר לקבוע בוודאות אם חריתה או עיטור נעשו בעת העתיקה או בעשורים האחרונים. הפטינה, שמקורה בפעילות ביולוגית של בקטריות על פני אבנים, מתפתחת באופן טבעי, הדרגתי וממושך, לאורך עשרות ואף מאות שנים, ולא ניתן לייצרה באופן מלאכותי מבלי שהדבר יחשף בבדיקה מדעית. במקרה של כלי חרס, בדיקות תרמולומיניסציה מאפשרות לקבוע ברמת ביטחון גבוהה את תקופת ייצורם. גם במקרה של חפירות מתועדות, אין תמיד וודאות לגבי תקופת החפץ (בפרט כשמתגלים  מטמונים שהוסתרו כימי קדם, או כחלק מבנייה משנית מאוחרת), ולפיכך קיימת חשיבות לקיומן של בדיקות מדעיות הן ביחס לחפצים שנמצאו בחפירות והן ביחס לאלה שהגיעו משוק העתיקות.

מכלול העיטורים והדימויים

מתוך כ־3,000 גלוסקמאות שתועדו אי פעם (רובן הגדול פשוטות, או מעוטרות ברוזטות בלבד), רק מיעוט קטן נושא מוטיבים הקשורים לאדריכלות או למבנים, מצבות "נפש", חזיתות קברים, עמודים, עצי תמר או אמפורות. אך אף אחת אינה משלבת מגוון כה רחב של מוטיבים כפי שמופיע בגלוסקמא שלפנינו. הצירוף של מספר מוטיבים נדירים, מכל ארבעת צדדי הגלוסקמא, ובכלל זה שני עמודים הרודיאנים בחזית המבנה בעל הפתחים, המעוטר ב"צורה מרחפת", מינדר גיאומטרי (המאפיין מבנים בקומפלקס בית המקדש בהר הבית), אגרטל, וסהרונים סימליים  - מעיד בבירור שלא מדובר היה בהזמנה או ברכישת גלוסקמא שגרתית, אלא ביצירה ייחודית שנועדה להנציח דמות בעלת משמעות דתית ו/או קהילתית יוצאת דופן.  רוב המוטיבים הללו אינם מוכרים בגלוסקמאות אחרות.  רחמני ציין כי מוטיב האגרטל מופיע רק בכחמש גלוסקמאות מתוך מאות שתועדו, והוא עשוי לרמוז על שיוך הנפטר לעבודת הקודש. בגלוסקמת זכריאס אין עיטור של “נפש” (מצבת קבורה) אלא תיאור מובהק של מבנה מונומנטלי - דבר חסר תקדים בגלוסקמאות יהודיות.

הצירוף של מספר מוטיבים נדירים, מכל ארבעת צדדי הגלוסקמא, מעיד בבירור שלא מדובר היה בהזמנה או ברכישת גלוסקמא שגרתית, אלא ביצירה ייחודית שנועדה להנציח דמות בעלת משמעות דתית ו/או קהילתית יוצאת דופן.

השילוב הייחודי של המוטיבים, הממזג יסודות מקודשים מן המסורת היהודית עם סמלים רחבים יותר של רוח אלוהית והתחדשות , עשוי לשקף רעיונות שהיו רוֹוחִים בקרב חוגים יהודיים מסוימים, אשר אמונותיהם חרגו מהזרם המרכזי בראשית המאה הראשונה לספירה, ואולי אף כללו את אלה שנקשרו לימים לתלמידיו הראשונים של ישו..

 

צורה מרחפת בתוך מסגרת מלבנית

המסגרת המלבנית

על גבי כמה גלוסקמאות שהתגלו בירושלים מופיעה מסגרת מלבנית מחורצת, סגורה מארבעת צדדיה, ולעיתים נראים בתוכה שני עמודים. חוקרים אחדים פירשו עיטורים אלה כייצוגים סכמטיים של חזית או צד של מבנה מונומנטלי, ואילו י״ל רחמני הציע לזהותם כחזיתות של מערות קבורה חצובות.

עם זאת, על גלוסקמת זכריה מופיעה וריאציה ייחודית של עיטור זה: על הדופן הרחבה של הגלוסקמא נראית מסגרת מלבנית מחורצת, אך כאן נוספו בה פתחים בכיוונים שונים. במרכז המסגרת נראית צורה מרחפת מרשימה, שאינה מופיעה באף גלוסקמא אחרת הידועה לנו.
מאפיינים יוצאי דופן אלה מצביעים על כך שאין מדובר בהדמיה סכמטית של מערת קבורה סגורה, אלא בייצוג סכמטי של מבנה מונומנטלי בעל פתחים.

מעצב העיטור הוסיף גם קווי פרספקטיבה אלכסוניים לתרשים המלבני הסכמטי של המבנה, כדי ליצור תחושת עומק. במילים אחרות, העיטור יוצר רושם של מבנה תלת־ממדי, שחזיתו תחומה בשני עמודים גבוהים ועצמאיים שאינם מחוברים לבניין עצמו (עמודים אלה חקוקים על גבי הדופן הצרה של הגלוסקמא).

בקטלוג Jewish Ossuaries של רחמני (1994) מתועדות כ־900 גלוסקמאות, שמתוכן 23 (כ־2.5%) נושאות מסגרות מחורצות – וכולן סגורות (ללא פתחים).
גלוסקמת זכריה היא אפוא היחידה שבה המסגרת מציגה פתחים בגג, בקירות ובבסיס –  תכונה שאין לה אח ורע בגלוסקמאות אחרות.

 

הצורה המרחפת

הצורה המרחפת במרכז המבנה נראית כמייצגת יסוד רוחני ולא חומרי.
הנתונים הסגנוניים והאיקונוגרפיים מצביעים בבירור על כך שמדובר בדימוי סמלי של כנף - “כנף השכינה" (הנוכחות האלוהית), המשמשת ייצוג חזותי של הגנה אלוהית.
מאחר שהאמנות היהודית של ימי הבית השני נמנעה מתיאור האל בדמות אנושית, היה צורך בביטוי מופשט יותר לנוכחותו - והכנף סיפקה לכך פתרון מושלם:  סמל של הגנה, השראה וקרבה אל האלוהות.

באמנות ובתיאולוגיה של התקופה שימשה הכנף כמטפורה רוחנית לתיווך שמימי ולהגנה אלוהית, והדימוי נקשר לדמותם של משרתי המרום המכונפים. בספרות האפוקליפטית, כגון ספר חנוך א ודניאל, מתוארות ישויות שמימיות מכונפות, לאו דווקא “מלאכים” במובן המאוחר, אלא כוחות מתווכים בין האל ובין העולם.

שורשי הדימוי נעוצים כבר במקרא, שבו מתוארת הגנת האל במונחי כנפיים:
“יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׂכָרֵךְ תְּמִים וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, 12); וכן “בְּצֵל כְּנָפֶיךָ" (תהלים יז, 8; לו, 8; נז, 2; סא, 5; צא, 4).
באופן הבולט ביותר, הכרובים שעל ארון הברית (בבית המקדש הראשון) פרשו את כנפיהם כלפי מעלה וסיככו על הכפורת  (שמות כה, 20; לז, 9) - מקום שהובן במסורת כמשכן השכינה עצמה.

הדימוי נמשך גם אל תוך הנצרות הקדומה, שבה הרוח האלוהית הוצגה כיונה –  ציפור מכונפת המסמלת את רוח הקודש: “וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ובאה עליו" (מתי ג, 16; והשוו מרקוס א, 10; לוקס ג, 22; יוחנן א, 32).
לפיכך, מוטיב הכנף - או הציפור המכונפת - יוצר רצף סמלי ברור בין היהדות של ימי הבית השני לנצרות המוקדמת: שתיהן ראו בו ייצוג מוחשי של נוכחות אלוהית והגנה שמימית.

פרשנויות אחרות שהוצעו לצורה – כגון כתר, תכשיט, תליון לונולה או אלמנט דקורטיבי -אינן מתיישבות עם האיקונוגרפיה היהודית הידועה, וגם אינן מוצאות מקבילות באמנות ההלניסטית־הרומית.
לעומת זאת,  הסמליות של הכנף כסימן לנוכחות שמימית, להגנה ולכוח אלוהי - הייתה מוכרת ומובנת היטב בקרב הציבור היהודי של ימי הבית השני, שחי בסביבה תרבותית הלניסטית־רומית רוויה בדימויי כנפיים.
אף שהאמנות היהודית נמנעה מתיאורים כאלה, משמעותה הסמלית של הכנף הייתה מושרשת היטב בתודעה הדתית והאמונית של התקופה - והיא באה כאן לידי ביטוי נדיר ועצמאי.

לפיכך, נראה בבירור כי האמן ביקש להעניק לנפטר סימן ייחודי של הגנה אלוהית:  כנף השכינה הפורשת עליו חסות .

מקבילות חזותיות ואיקונוגרפיות
הצורה ה"מרחפת" המתוארת על גבי הגלוסקמא, המאופיינת בסימטריה דו-צדדית, בשקע מרכזי, ובשתי בליטות כלפי מעלה המזכירות קצות נוצות, תואמת במידה רבה את הגאומטריה האוניברסלית של כנפיים פרושות. דמיון זה מחזק את הפרשנות שלפיה מדובר ב“כנף השכינה” בסגנון מופשט, ולא בעיטור דקורטיבי בלבד. בהתאם לעקרונות האיקונוקלסטיים של האמנות היהודית, האמן נמנע מלתאר את הנוכחות האלוהית או שליחיה באופן ישיר, ובחר בצורה רמזית ואסוציאטיבית המרמזת על מחסה אלוהי מבלי להציגו פיזית.

משמעותו המגוננת של המוטיב מוצאת אנלוגיות ברורות ברפרטואר החזותי ההלניסטי-רומי הרחב, שבו שימשו כנפיים באופן תדיר כסמל לשמירה ולחסות אלוהית. כך, למשל, בסרקופגים רומיים מן המאות הראשונה והשנייה לספירה, מופיעות לעיתים שתי דמויות מכונפות האוחזות ב־  imago clipeata -  מדליון הנושא את דמות הנפטר - ובכך יוצרות דימוי חזותי של נשמתו הנעטפת בהגנה אלוהית  (ראה למשל Museo Capitolino, inv. MC2050; Walters Art Museum 54.57).  באופן דומה, בתבליטים מאלכסנדריה ובתבליטים רומיים־מצריים של קברים, נראות האלות איזיס ונפיתיס פורשות את כנפיהן בהגנה על המומיה או מכסה הסרקופג, ובכתובות נלוות מתוארות הכנפיים כ“פורשות להגנה על הנפטר”.

במקרה שלפנינו אין ספק כי הנפטר היה יהודי, שכן השימוש בגלוסקמאות היה מוגבל לקבורה יהודית בלבד. עם זאת, האמן, וקרוב לוודאי גם מזמין העבודה, הושפעו בבירור מן העולם האמנותי ההלניסטי־רומי שסבב אותם. בסינתזה מרשימה, הם אימצו את הצורה הסמלית בלבד של מוטיב כנפי-השכינה (כנפי אלהים), תוך הימנעות מכוונת מהצגת דמות, יצור או כנפיים ממשיות. בדרך זו שמרו בקפדנות על עקרונות ההלכה מהימנעות מדימויים מוחשיים באמנות, ובו בזמן ביטאו את אותה רעיונית רוחנית של מחסה אלוהי המוכרת באמנות הים־תיכונית כולה.

[מצורפת המחשה השוואתית המראה את הדמיון הפרופורציונלי והמורפולוגי בין מוטיב הכנפיים שעל הגלוסקמא ובין מוטיבים סמליים של כנפיים - קדומים ומודרניים כאחד - ראה בצילום).

מסורת מוטיב ה“כנף” ביהודה ובעולם ההלניסטי־הרומי

מוטיב הכנף האלוהית שעל גלוסקמת זכריה משתייך למסורת סמלית ארוכה ומתפתחת, השורשית בדימויים הדתיים של יהודה הקדומה.
כבר בסוף המאה השמינית לפנה״ס ביטאה האיקונוגרפיה המלכותית והמקדשית בירושלים הגנה ולגיטימציה אלוהית באמצעות סמלים מכונפים.  מאות חותמות יד מסוג LMLK  (“שייך למלך”), מתקופת המלך חזקיהו (715–686 לפנה״ס), שהתגלו בירושלים, בלכיש ובאתרים יהודאיים נוספים, נושאות את דמותו של עיגול שמש מכונף –  מוטיב שמקורו באמנות המצרית והאשורית, אך ביהודה ניתנה לו משמעות חדשה כסמל לסמכות אלוהית ולהגנת יהוה על הממלכה.

דימוי דומה מופיע גם על חותמות המלך חזקיהו (bullae) שהתגלו בירושלים ובחרבת קילה (קִעִילָה המקראית). לצד הכתובת המזוהה את המלך, מופיע דיסק שמש מכונף, ולעיתים מלווה אותו סמל החיים המצרי – האנח (ankh) . השילוב בין כתובת מלכותית יהודאית לבין סמלים של כנפיים ושל חיים נצחיים יצר מסר רב־עוצמה: המלך מולך תחת חסות אלוהית.

יחד, ממצאים אלה מעידים כי “שפת הכנפיים” באמנות הירושלמית סימלה לאורך מאות שנים הגנה אלוהית, חיי נצח וסמכות מקודשת. הופעתה המחודשת על גלוסקמת זכריה, מאות שנים לאחר מכן, משקפת את המשך קיומה של שפה סמלית עתיקה זו –  שעברה מממלכת המלך והמקדש אל תחום האמונה האישית וההנצחה הפרטית.

מסורת יהודאית זו מצאה הד ברור בתרבות החזותית ההלניסטית־הרומית של המאה הראשונה לספירה, שהשפיעה על האומנות היהודית, שבה כנפיים סימלו באופן אוניברסלי נוכחות אלוהית, שליחות שמימית או כוח מגן.  באותה סביבה תרבותית, דמויות מכונפות גילמו ניצחון (ניקה), שליחות אלוהית (הרמס), או רוחות מגינות, והן הופיעו לעיתים קרובות על מטבעות, תבליטים מונומנטליים וארונות קבורה רומיים.

הכנף החקוקה על גלוסקמת זכריה משמשת אפוא גשר בין עולמות סמליים שונים:  בין תפיסת המחסה האלוהי של ממלכת יהודה הקדומה,  לבין האיפוק התיאולוגי של תקופת הבית השני, ובין השפה החזותית הים־תיכונית הרחבה, שבה הכנף ביטאה נשגבות והגנה אלוהית.
זהו ביטוי נדיר למיזוג בין מסורת מונותאיסטית נזהרת לבין דימוי אוניברסלי רב־עוצמה – תמונה אחת המעבירה בפשטות אלגנטית את רעיון השגחת האל ומתן חסות האל על המת.

שני עמודים גבוהים בעלי כותרות יוניות

בצדו הצר של הגלוסקמא מתוארים שני עמודים גבוהים, כל אחד מורכב ממספר חוליות, עם בסיסים וכותרות יוניות. עמידתם החופשית מזכירה את התיאור המקראי של שני העמודים העצמאיים שהוצבו בכניסה לבית המקדש הראשון, ונקראו יכין ובעז. זוהי מסורת ייחודית למקדש היהודי בירושלים.

בארכיטקטורה היוונית־הלניסטית, ולאחר מכן גם ברומית, מקדשים הוגדרו תמיד באמצעות שורת עמודים (ארבעה, שישה, שמונה ואף יותר) ולא באמצעות זוג בודד של עמודים חופשיים. באמנות ההלניסטית־רומית מופיעים לעיתים עמודים שאינם עצמאיים אלא חלק מקיר - פילסטרים (Pilasters) - שהם אלמנט דקורטיבי המחובר לקיר ונושא קורה עליונה, אך אינם עמודים תלת־ממדיים נושאי משקל. לעומת זאת, הצגת זוג עמודים חופשיים שאינם חלק מקיר מצביעה באופן ברור על המסורת המקראית־יהודית ולא על דפוסי הבנייה ההלניסטיים־רומיים.

אחד המאפיינים הבולטים בעיטורי הגלוסקמא הוא שהעמודים מורכבים ממספר חוליות. עמודים מקטעיים כאלה אופייניים לאדריכלות המונומנטלית ההרודיאנית בקיסריה, במצדה ובהרודיון – אתרי בנייה מרכזיים של המלך הורדוס, אשר שיקם ובנה מחדש גם את בית המקדש בירושלים.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו מדרום להר הבית (מזר, רייך) התגלו שרידי כמה עמודי חוליות שנפלו – או הופלו במכוון – מקומפלקס הבנייה (סטיו) שבנה המלך הורדוס כחלק ממכלול הר הבית, מדרום לבית המקדש עצמו (ראה צילום של עמוד כזה מן החפירות בדרום הר הבית).

כלומר, עמודים מסוג זה אפיינו אכן את קומפלקס בית המקדש. ואולם נראה כי שני העמודים המעטרים את הגלוסקמא מתייחסים לשני עמודים עצמאיים שעמדו, ככל הנראה, בחזית בית המקדש, או שהם עוטרו כסמל וזיכרון לצמד העמודים העצמאי שעמדו בחזית בית המקדש הראשון - כסמל לבית המקדש בכללותו.

  למערותתיאורם של עמודים המורכבים ממספר חוליות אינו מקרי; הוא מעיד בבירור שאין מדובר בעמודים חצובים בפתח מערת קבורה, כדוגמת העמודים החצובים בחזית מערות קבורה מונומנטליות בירושלים או בפטרה.

רוזטות (ורדות)

בין שני העמודים מתוארת רוזטה בעלת שישה עלי כותרת – הסמל הנפוץ ביותר בגלוסקמאות יהודיות. סמל זה מוכר גם מן השולחן האבן שבבית הכנסת ממגדל מהמאה הראשונה לספירה, שבו מופיעה רוזטה דומה בת שישה עלים, וכן ממספר ניכר של שברי אבן אדריכליים שהתגלו בחפירות דרום הר הבית, שחלקם נושאים רוזטות בעלות מספר עלים גדול יותר.

קרייטר / אמפורה
הכלי המעטר את הלוח הצר שבחלקה האחורי של הגלוסקמא מזוהה כקרייטר - קערת עירוב גדולה בעיצוב שמקורו בהשפעה הלניסטית־רומית, המתאפיינת בפיה הרחב, בידיות שבלוליות הפונות החוצה ובגוף מעוגל הנשען על בסיס.
למיטב הידע הקיים כיום, זהו הייצוג היחיד הידוע של קרייטר מן התקופה הרומית המוקדמת המופיע על גבי גלוסקמא, או על כל חפץ אחר מאותה תקופה.

בחלקו העליון של הכלי נראית רצועת עיטור גאומטרית אופקית מסוג מִינְדֶר (meander) – מוטיב הידוע משברי אבנים שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות מדרום להר הבית בירושלים. שברים אלה היו חלק מאלמנטים דקורטיביים באדריכלות של מתחם בית המקדש השני.
נוכחותו של עיטור המִינְדֶר על גבי הקרייטר היא אפוא בעלת חשיבות רבה, שכן היא קושרת את הדימוי ישירות אל השפה האדריכלית והסמלית של בית המקדש בירושלים.

הקרייטר עצמו ככל הנראה מסמל קערת טהרה או כלי לנסך פולחני, כדוגמת הכיור ששימש את הכוהנים לרחצה או הכלי ששימש לטקס ניסוך המים בחג הסוכות (סוכה ד:ט). תיאורה של צורה זו עשוי לרמוז אפוא על כלי הקודש ששימשו בבית המקדש, ועל דגש של טהרה ועבודת האל.

ראוי לציין שמקורם של הקרייטרים קדום במאות שנים מתקופת הגלוסקמא, בתרבות היוונית של המאות השישית–החמישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה הם נדירים ביותר ביהודה. קרייטרים בעלי ידיות שבלוליות (volute handles) נעשו לרוב מחרס, ובמקרים נדירים יותר מברונזה או מאבן. בירושלים של אותה תקופה שימשו הקרייטרים קרוב לוודאי לנטילת ידיים או לטקסי ניסוך פולחניים במתחם המקדש.

לדברי פרופ' אהוד נצר, כד חרס יחיד המעוטר בדגם מִינְדֶר, שנמצא במתחם ארמונות יריחו ומתוארך למאה הראשונה לספירה, הוא הדוגמה האחת וההיחידה הידועה לקישוט כזה על כלי בכל רחבי האימפריה הרומית. ממצא זה מעיד כי אין מדובר בעיטור גיאומטרי "סתמי" בהשפעה הלניסטית או רומית על האמן, אלא בכוונה מכוונת להחיל מוטיב מקודש הקשור לאדריכלות בית המקדש הירושלמי על כלי פולחני סמלי.

נוכחותו של הקרייטר בגלוסקמא מזכירה את הופעתן של אמפורות –  כלים בעלי צוואר מוארך ושתי ידיות – על גבי מספר גלוסקמאות יהודיות וכן על גבי מטבעות יהודיים החל מן התקופה החשמונאית ועד לחורבן הבית בשנת 70 לספירה.
האמפורה ככל הנראה סימלה כלי קיבול לשמן טהור ששימש להדלקת המנורה, ובכך הפכה לסמל של טהרה, קדושה ועבודת המקדש.
היא נמנתה עם הסמלים היהודיים הבודדים שעיטרו גלוסקמאות במאה הראשונה לספירה, ושימשה כסמל מובחן באמנות היהודית של התקופה. האמפורה מופיעה גם על כלים יהודיים שיוצרו לאחר חורבן בית המקדש, ובפרט על גבי נרות שמן מסוג "דרום".

החשיבות הסמלית של האמפורה מודגשת עוד יותר על ידי השולחן המעוטר מאבן מבית הכנסת מהמאה הראשונה במגדלא (מגדל), שבו מנורה ניצבת במרכז ובשני צדיה אמפורות – עדות לכך שמוטיב זה כבר היה חלק מהשפה הסמלית היהודית בהקשר דתי הממוקד בבית המקדש, וכי מוטיב האמפורה ביסס את מעמדו כסמל יהודי מוכר הקשור לטהרה, לכהונה ולעבודת המקדש.

 

דגם מינדר (meander) גיאומטרי

בצד הרחב האחר של הגלוסקמא מופיע דגם מינדר רציף, המזכיר את המוטיבים המוכרים מאבני קומפלקס בית המקדש ההרודיאני שהתגלו בחפירות בהר הבית. עד כה לא נמצא מינדר כזה בשום מבנה אחר בארץ ישראל מהתקופה הרומית הקדומה, מחוץ לאזור הר הבית. זהו אפוא הד ברור לעיטורי בית המקדש בירושלים, הקושר את הגלוסקמא עוד יותר אל המרחב הקדוש. מקורו של מוטיב רציף זה ביוון, והוא אומץ מאוחר יותר באדריכלות של מקדשים רומיים מונומנטליים (כפי שניתן למצוא גם במקדש יופיטר בבעל בק שנבנה בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס ובמקדש-מזבח אשר הוקדש לאלה הרומית פסיס לרגל חזרתו של הקיסר אוגוסטוס ממסעותיו הצבאיים בגאליה ובספרד בשנת 13 לפנה"ס), והוא מסמל אינסוף, אחדות, ואת המסע הנצחי של החיים.

 

שני סהרונים (ירחים) – סמל ההתחדשות והתחייה ביהדות של ימי הבית השני

מוטיב ייחודי בגלוסקמא זו הוא עיטורם של שני סהרונים (ירחים) על גבּה הרחב  של הגלוסקמא. הלבנה תפסה מקום סמלי מרכזי בתפיסה הדתית של יהדות ימי הבית השני, ובייחוד במחשבה הכוהנית. כפי שנאמר בבן סירא:
"הירח קובע את זמני הקודש, מאור בעת קבוע, ומורה את מועדי הזמן; החדשה כשמה מתחדשת" (מ"ג 6–8) - ביטוי ברור לכך שהלבנה שימשה אמצעי מדידה לקביעת מועדי הקודש והחגים שנמסרו בידי הכוהנים.

גם ספר חנוך א׳ (פרקים ע״ב–פ״ב, "ספר המאורות") מתאר בפירוט את מהלך הלבנה ואת סדר מחזוריה:
"היא הולכת וגדלה במשך ארבעה עשר חלקים עד שמאירה במלואה, ואחר כך מתמעטת בארבעה עשר חלקים אחרים עד היעלמה."
תיאור זה מבטא הבנה תיאולוגית שלפיה מחזור הלבנה: התחדשותה, התמלאותה והיעלמותה –משמר את קדושת הבריאה ואת הסדר הכוהני ביקום.

במגילות קומראן, בתפילה הידועה בשם דברי המאורות (4Q504–506),  נאמרת תפילת תודה על "המאורות אשר קבעת לעתים ולמועדים", ביטוי מובהק לתפיסה שלפיה השליטה במחזורי הירח ובמחזורי הזמן שייכת לסדר הכוהני ולשירות הקודש.

המחשבה היהודית של אותה תקופה משקפת הזדהות עמוקה עם מחזור הלבנה: כשם שהלבנה דועכת ונעלמת אך שבה ומתחדשת, כך גם הנפש איננה נכחדת אלא עתידה לקום לתחייה. רעיון זה מצא ביטוי טקסי מאוחר יותר בברכת הלבנה ("קידוש הלבנה") הנאמרת אחת לחודש על ידי כל יהודי - לרוב בציבור ותחת כיפת השמיים - עם הופעת הלבנה החדשה. הברכה מבטאת אמונה במחזוריות הזמן, בהתחדשות הרוחנית ובאמונה שעם ישראל עצמו עתיד להתחדש ולשוב לאורו.

בעוד שבתרבויות נבטיות ואלוהיות-סוריות נחשב הירח לאל שמים, הרי שבאמונה היהודית הוא שימש סמל מחזורי של בריאה, התחדשות וגאולה - ולא ישות אלוהית עצמאית. שני הסהרונים גם יחד עשויים לסמל את המעבר שבין חושך לאור, בין העולם הזה לעולם הבא, או את היחס שבין טומאה לטהרה – דואליות המהדהדת את עולמה הפולחני של הכהונה, העוסקת בהבחנה בין קודש לחול ובשמירה על גבולות הזמן המקודש.

על רקע זה, הופעתם של שני סמלי לבנה על גבי גלוסקמא יהודית אינה מקרית. עצם נוכחותם של שני ירחים (ולא אחד) מרמזת למתבונן כי אין מדובר בתיאור של אל שמים זר, אלא בביטוי לאמונה היהודית במחזוריות, בהתחדשות ובתחייה, שעמדו בלב המחשבה הדתית של התקופה.

אם אכן הנפטר היה כהן, כפי שניתן להסיק ממוטיבים נוספים ושילובם, הרי שמוטיב הלבנה מקבל משמעות עמוקה אף יותר: הכוהנים היו מופקדים על קידוש החודש ועל קביעת לוח השנה, שנערך על פי מחזורי הלבנה (ראה יוספוס, קדמוניות היהודים III, 237–243;  פילון, De Specialibus Legibus II, 41–43).  ). הם נחשבו לשומרי הסדר האלוהי בעולם – האחראים על שמירת הקצב שבין זמן, טהרה ואור. משום כך, סמל הלבנה שעל גלוסקמתו של כהן עשוי לרמוז הן על תפקידו הפולחני של הנפטר (כהן), והן על אמונתו העמוקה בהתחדשות הנפש ובתחייה העתידה לבוא.

סינתזה של המוטיבים

כל מוטיב בפני עצמו עשוי, כאשר נבחן לבדו, להיחשב “כללי” או פתוח לפרשנות שונה. אך משמעותם האמיתית מתבררת בצירופם יחד ובתוכנית ההקשרית שהם יוצרים.

הצורה החצי־עגולה המרחפת (ה“כנף”) חסרת מקבילות באמנות יוונית, הלניסטית או רומית. כאן היא מתוארת כמרחפת בתוך מבנה עם פתחים בקירות ובגג, אשר בחזיתו ניצבים שני עמודים גבוהים חופשיים, שאינם מהווים חלק קונסטרוקטיבי מהמבנה - טיפוס זר לחלוטין למקדשים גרקו־רומיים אך ייחודי לבית המקדש שהקים הורדוס בירושלים. לכך מצטרפים דגם המינדר המזכיר את תקרות קומפלקס בית המקדש בירושלים והאמפורה – כלי פולחני קדוש. ההסתברות שמכלול זה נוצר במקרה היא נמוכה ביותר. מכלול זה מוביל כמעט בהכרח למסקנה שהעיטורים מאזכרים את בית המקדש בירושלים, את הקשר בין הנפטר לבית המקדש (כהן), ואת “כנף השכינה”.

 

השם Ζαχαρίας (זכריאס) ביוונית

על גבי הגלוסקמא נחרט שם הנפטר ביוונית באופן מוקפד: Ζαχαρίας (זכריאס). הוא נחרט בידי אמן מקצועי, ככל הנראה בסדנה בה יוצרה הגלוסקמא, ולא בחיפזון בחשכה במערת קבורה, באופן בו נרשמו מרבית הכתובות על גבי גלוסקמאות. רק בכ־2% מן הגלוסקמאות בעלות כתובות, נחרטה הכתובת מראש מחוץ למערת הקבורה, ובצורה כה מתוכננת. הכתובת כוללת את שמו הפרטי בלבד של הנפטר: זכריאס, ללא שם האב, דבר המרמז על כך שהנפטר היה דמות מוכרת ומכובדת בקהילה, ודי היה באיזכור שמו הפרטי בלבד – כדי להבין במי מדובר.

מבין כ־650 גלוסקמאות בעלות כתובות שפורסמו עד כה, מופיע השם זכריה (בעברית או ביוונית) רק בארבע מהן: פעמיים בעברית ופעמיים ביוונית. (ΖΑΧΑΡΙΟΥ)  נתון זה מעיד כי השם זכריה (בעברית או ביוונית) היה שם נדיר - סטטיסטית פחות מאחד מכל מאתיים גברים.

האיות המדויק Ζαχαρίας (Zacharias) מופיע פעם אחת בלבד בכל קורפוס הגלוסקמאות כולו – וזאת על גבי גלוסקמא זו - והוא תואם בדיוק את הצורה שבה נכתב שמו של זכריה הכוהן בספרי הבשורה בברית החדשה.

ראוי לציון כי היוונית שימשה שפה רווחת במסחר ובתרבות בירושלים, ובכ־30% מן הגלוסקמאות נכתבו שמות הנפטרים ביוונית.

כוהנים בעלי שמות יווניים נזכרים היטב במקורות (כגון יאסון, מנלאוס, אלקימוס ותיאופילוס), וכן בני שושלות חשמונאיות והרודיאניות.

 

ייחוס הגלוסקמא לכהן

תוכנית העיטורים מציגה מכלול סמלים קוהרנטי, הכוללים מספר סמלים הקשורים לעבודת הקודש של הכהנים בבית המקדש. עיטורים אלה כוללים את שני העמודים החופשיים (שסימלו את הכניסה לבית המקדש), דגם המינדר המזוהה עם דגמי המינדר שעיטרו את תקרות וקירות קומפלקס בית המקדש, והאמפורה ששימשה לנסך ולמילוי שמן המנורה. עיטורים נוספים קשורים לנוכחות והגנה אלוהית (“כנף השכינה” המרחפת בתוך מבנה מונומנטלי סכמטי), ולזהות יהודית עם תקווה לתחייה ולגאולה (שני הסהרונים).

מכלול הסמלים וייחודם אינם מקריים, והם מצביעים על כך שהנפטר היה כוהן בבית המקדש, וכי מדובר בכהן מכובד וידוע, שהיה בעל מעמד מיוחד.

 

זיהוי זכריאס כזכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל

ההערכות הדמוגרפיות מצביעות על כך שאוכלוסיית ירושלים במאה הראשונה לספירה נעה בין 40,000 ל-60,000 נפש. לפי כתבי ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו, התגוררו כ-20,000 כוהנים ברחבי ארץ יהודה - אך אנשי מחקר מעריכים כי המספר בפועל היה נמוך משמעותית מכך. מתוכם רק כ-1,000–1,500 התגוררו בירושלים דרך קבע. במהלך תשעים שנות תקופת השימוש בגלוסקמאות, מספר הכוהנים שנקראו זכריה (בעברית או ביוונית) בעיר היה קטן מאוד. בהסתמך על מספרם הכולל של כוהני ירושלים באותה תקופה, ניתן להניח שמספר הכהנים נושאי השם זכריה לא עלה על בודדים - נדירות בולטת בהשוואה לשמות כוהנים שכיחים יותר כמו אלעזר, יוסף או מתתיה.

השם זכריאס, באיות המופיע על גבי הגלוסקמא, מוכר כאמור ממקור קדום אחד בלבד. כך נרשם שמו של זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, שבישר על בוא המשיח (ישו – לפי האמונה הנוצרית). זכריה הכהן מוזכר בשלושה מבין ספרי הבשורה של הברית החדשה. על זכריה הכהן מסופר כי שירת ככהן בבית המקדש, שם פגש במלאך גבריאל, וזה בישר לו כי אשתו אלישבע תלד בן, שיכין את הדרך לביאת המשיח. יוחנן בנו של זכריה הכהן, שכונה יוחנן המטביל, נחשב למבשר הופעת המשיח, ולפי הברית החדשה – שהוא שהטביל את ישו עצמו.

על פי עדות הברית החדשה, ההתגלות האלוהית (באמצעות המלאך גבריאל) לזכריה אבי יוחנן “נשמעה בכל הרי יהודה” (לוקס א', 65). ציון יוצא דופן זה מחזק את הזיהוי של זכריאס שעצמותיו הונחו בגלוסקמא, עם זכריה הכהן – ומסביר את הרצון להנציח את הדמות היחידה עליה סופר שפגשה בנציג אלהים – המלאך גבריאל. דמותו וסיפורו של זכריה הכהן נחרתו בזיכרון המסורת הנוצרית הקדומה וסופרו מדור לדור.

כאשר בוחנים יחד את מכלול הנתונים העצמאיים: הדימויים הייחודיים על גבי הגלוסקמא אותם ניתן ליחס לבית המקדש ולחסות האל שניתנה לנפטר, נדירות השם, והאיות הייחודי ביוונית של שם הנפטר - ההסתברות לזיהוי אחר מאשר זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל, נעשית נמוכה ביותר.

 

הגלוסקמא האבודה של הכהן זכריה – ראיות ופרשנות

ההבחנה הזו מתחדדת עוד יותר כאשר משווים אותה לגלוסקמא מפורסמת אחרת : הגלוסקמא שהתפרסמה בשם: “הגלוסקמא של קיפא הכהן הגדול”. על גבי אותה גלוסקמא נחרת השם “יוהסף בר קופא (או קופא – ב"פ" רפויה)” - שם השונה לשונית מהשם ההיסטורי קַיָיפָס Caiaphas  ומאזכור שמו המלא של הכהן הגדול, לפי יוסף בן מתתיהו, "יוסף המכונה קַיָיפָס" (קדמוניות היהודים). יתר על כן, במערת הקבורה שבה נמצאה אותה גלוסקמא לא נמצאה כל עדות לקשר משפחתי או תפקידי לכהונה. למעשה, במערה נמצא מטבע בפיו של אחד הנקברים – מנהג פגאני, ולא מנהג כהני.

אם גלוסקמת “קיפא” (למעשה "קופא") מייצגת ייחוס מפוקפק חרף פרסומה, הרי שבמקרה של גלוסקמת   Ζαχαρίας  (זכריאס) המצב הפוך לחלוטין. כאן, איות השם ביוונית זהה במדויק לזה של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל; הכתובת נחרתה בידי אמן מקצועי; והתוכנית האיקונוגרפית הייחודית המקיפה אותה - שני העמודים החופשיים של המקדש, האמפורה הטקסית, דגם ה”מנדר” הגיאומטרי המוכר ממתחם המקדש, “כנף השכינה” המגוננת - כולם מצביעים בבירור על מעמד כהני ועל זיקה ישירה לעבודת המקדש.

כמו במקרה של המושיע של העולם (Salvator Mundi)  מאת לאונרדו דה וינצ’י - שייחוסו היה שנוי במחלוקת אך לבסוף התקבל בזכות הצטלבותן של ראיות סגנוניות, היסטוריות וטכניות – כך גם כאן, הצירוף המצטבר של שם, כתב, אמנות וסמליות יוצר דרגת הסתברות המחייבת התייחסות מדעית רצינית.

ואף כי ודאות מוחלטת לעולם אינה אפשרית, מכלול הנתונים הופך את הזיהוי להנחה סבירה מבחינה היסטורית ותרבותית - ואף מסתברת - כי זוהי גלוסקמתו של זכריה הכהן, אבי יוחנן המטביל.

 

בין זכריה הנביא – מבשר בואו של המשיח, לזכריה הכוהן – אבי יוחנן המטביל, אשר בישר את בואו של ישו

אין ספק כי הנפטר ששמו מופיע על הגלוסקמא — זכריאס (זכריה) - נקרא על שם הנביא זכריה בן ברכיה, שחי במאה השישית לפני הספירה, בתקופת שיבת ציון, בעת בניין בית המקדש השני. הנביא זכריה היה מן הדמויות המשפיעות ביותר בעיצוב רעיון המשיחיות, ובייחוד בביסוס ההבנה הנוצרית המוקדמת של מושג המשיח.

משפחה כוהנית כמשפחתו של זכריה הכוהן, אבי יוחנן המטביל, לא הייתה בוחרת בשם זה באקראי: זכריה הכהן נקרא על שם הנביא המזוהה עם חזון המקדש, עם השכינה ועם ההבטחה לגאולה.

במסורת הנוצרית הקדומה נחשב זכריה בן ברכיה הנביא למבשר הגדול הראשון של בוא המשיח:

הוא חזה את כניסת ישו לירושלים רכוב על חמור (זכריה ט', 9);
כתב על “אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ” (י"ב, 10) — פסוק שזוהה עם הצליבה ועם נעיצת הרומח בצדו של ישו;
ודיבר על “שלושים הכסף” (י"א, 12–13) — שזוהו עם מחיר בגידת יהודה איש-קריות.

יתכן והעיטורים שעל גבי הגלוסקמא רומזים לא רק על תפקידו של הנפטר זכריאס ככוהן במקדש ועל החסד האלוהי שניתן לו, אלא גם, אולי במתכוון, על זיקה רוחנית לנביא זכריה אשר על שמו נקרא. ייתכן אפוא שהאמן ביקש באמצעות עיטור המוטיבים לבטא לא רק את מעמדו הכוהני של זכריה הכהן שעצמותיו הונחו בגלוסקמא, אלא גם את רציפות הנבואה ורוח הקודש שאיחדה את המקדש, הגאולה והאמונה החדשה שנולדה מתוכם.

 

מבית המקדש אל שחר האמונה

כשם שמגילות ים המלח פתחו חלון לעולמה הרוחני, ההלכתי והמיסטי של היהדות על סף לידתה של הנצרות, כך גם גלוסקמת זכריה מעניקה הצצה נדירה לאותה תקופה של מעבר, לעולם הכוהני שממנו החלו לנבוט אמונות, הלכות ותקוות חדשות.

ערכה של הגלוסקמא טמון אפוא לא רק בזיהויה האפשרי עם זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, אלא בכך שהיא משקפת את רוח התקופה שבה צמחה תסיסה רוחנית ורעיונית מתוך היהדות של בית המקדש  - זו שהניחה את היסודות להתגבשותה של בשורת הגאולה המשיחית, והיווצרותה של הקהילה היהודית-נוצרית המוקדמת .

סיכום

אין זה מקרה שהברית החדשה מציינת כי חזון המלאך גבריאל אל זכריה הכוהן בדבר לידת בנו יוחנן “נשמע בכל הרי יהודה” (לוקס א', 65). יוחנן הפך לדמות כריזמטית, שנחשב לנביא ולמבשר ישו. גלוסקמת זכריה מהווה אפוא עדות חומרית נדירה לדמות מפתח ולסיפור היסוד בראשית הנצרות - שריד שאין לו אח ורע בממצא הארכיאולוגי.

כאשר כל הסימנים העצמאיים מצטלבים: הכתובת היוונית הייחודית, האיקונוגרפיה המרובעת הקשורה למקדש, הביצוע האמנותי המכוון וההסתברות הדמוגרפית - מתקבלת דרגת ביטחון בזיהוי המתקרבת כמעט לוודאות היסטורית. אף שאין כמעט אף פעם וודאות זיהוי מוחלטת בארכיאולוגיה, העדויות המצטברות משאירות חלופה ריאלית אחת בלבד: גלוסקמת Ζαχαρίας (זכריאס) ניתנת להבנה המשכנעת ביותר כגלוסקמתו של זכריה הכוהן, אבי יוחנן המטביל - תגלית שמהדהדת הרחק מעבר לגבולות הקבר שממנו באה.