הגלוסקמאות המוצגות באתר זה נבחרו בקפידה מתוך כ־3,000 גלוסקמאות שהתגלו במאה וחמישים השנים האחרונות ותועדו. הן שימשו לשמירת עצמות נפטרים יהודים. על פי ההלכה היהודית שהייתה מקובלת בראשית המאה הראשונה לספירה, גופתו של הנפטר הונחה תחילה במערת קבורה, לרוב משפחתית, ולאחר כשנה, עם התפרקות הרקמות, נאספו עצמותיו והונחו בתוך גלוסקמא, אשר הוצבה בדרך כלל באחד מכוכי המערה. במקרים מסוימים נאספו אל גלוסקמא אחת עצמותיהם של יותר מבן משפחה אחד. מנהג זה חדל עם חורבן ירושלים בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.
תיארוכן של הגלוסקמאות היהודיות נע בין שנת 20 לפנה״ס לשנת 70 לספירה, ורובן המכריע נחשף באזור ירושלים. מרביתן פשוטות וחסרות עיטור, או נושאות עיטור בסיסי בדמות רוזטות (על פי רוב עם 6 "עלים" ובמקרים נדירים עד 20 "עלים") – סמל יהודי אופייני לאותה תקופה. רק כ־20% מהן נושאות כתובות: כ־70% מהן בעברית או בארמית, וכ־30% ביוונית. מספר קטן ביותר של גלוסקמאות נושאות כתובות בפלמירית (של יהודים שהתגיירו) ובלטינית.
הגלוסקמאות המוצגות כאן נבחרו משום שיוחסו לאישים המוכרים מתיעוד היסטורי (כגון הברית החדשה וכתבי יוספוס פלביוס), או משום שקיימת סבירות גבוהה שהיו שייכות לדמויות כאלה. אחרות נושאות כתובות המעידות על בעלי תפקידים, מקצועות ותארים שונים (כוהנים, סופרים, בנאים); חלקן מצטיינות ברמת עיטור גבוהה במיוחד ומהוות את שיא האמנות היהודית בתקופה הרומית המוקדמת; ואחרות מייצגות סגנונות עיטור נדירים וייחודיים.
כ־45% מן הגלוסקמאות באתר מקורן באוסף רשות העתיקות הישראלית (מקצתן מושאלות למוזיאון ישראל בירושלים, למוזיאון הכט בחיפה ולמוזיאון התנ"ך בארה"ב, ורובן שמורות במחסני הרשות); כ־35% מגיעות מן האוסף הארכיאולוגי של עודד גולן – האוסף הפרטי החשוב ביותר לארכיאולוגיה מקראית; וכ־20% שמורות במוזיאונים ובמוסדות נוספים בישראל ובעולם (האוניברסיטה העברית בירושלים, המוזיאון הפרנציסקני והאקול ביבליק בירושלים, המטרופוליטן ואוניברסיטת שיקגו בארה״ב, הלובר והמוזיאון הבריטי בלונדון).
משמעות הנתונים היא שכ־50% מן הגלוסקמאות החשובות ביותר שהתגלו עד היום הגיעו משוק העתיקות ולא מחפירה מתועדת. שיעור זה אמנם גבוה, אך הוא נמוך בהשוואה לממצאים ארכיאולוגיים אחרים בארץ ישראל – למשל, למעלה מ-95% מן המטבעות, החותמות וטביעות החותם החשובים ביותר שנמצאו בארץ לא נתגלו בחפירות מתועדות, ורק כתובות קדומות בודדות התגלו בשכבה סטטיגרפית ברורה בחפירות ארכיאולוגיות מתועדות.
הגלוסקמאות התגלו במערות קבורה באזורים שונים מחוץ לעיר הקדומה (שהוקפה חומה) של ירושלים, בהתאם להלכה האוסרת קבורה בתחומי המגורים. לפי ההערכה, מקורן של למעלה מ־96% מהגלוסקמאות המוכרות לנו הינו בירושלים רבתי, ורק בודדות נמצאו באזורים מרוחקים יותר (כגון יריחו במזרח, ג'יפנא, מצפון לרמאללה, בית נטיף בסמוך לבית שמש, בן שמן וחדיד בקרבת לוד). במקרים אלה, כנראה מדובר בגלוסקמאות של משפחות יהודיות שהיו במקורן מירושלים, שאימצו את המנהג. מספר קטן של גלוסקמאות שהתגלו בהר חברון ואפילו בגליל אינן מעוטרות, אינן נושאות שמות, והינן שונות בצורתן ובעיבודן מהגלוסקמאות שהתגלו בירושלים.
הרגישות הדתית לחפירת מערות קבורה הביאה את רשות העתיקות להגביל את פעילותה ל"חפירות הצלה" בלבד, ולא ליזום חפירות יזומות של מערות קבורה. לעיתים קרובות הדיווח על גילוי מערת קבורה לרשות העתיקות הגיע לאחר שמערת הקבורה כבר רוקנה, לפחות בחלקה, מממצאיה. לפיכך, גם במקרים של חפירות מתועדות המידע שבידינו חלקי. בנוסף, בשל רגישות דתית, עצמות הנפטרים שנאספו הובאו לקבורה משותפת ללא תיעוד הולם – דבר המונע כיום ביצוע בדיקות גנטיות שיכלו לספק מידע חשוב על האוכלוסייה הקדומה.
הבנייה הנרחבת בירושלים במאה האחרונה, ובייחוד לאחר 1967, חשפה באקראי עשרות מערות קבורה. רבות מהן נמצאו במזרח העיר, באזורים מיושבים באוכלוסייה ערבית; אחרות נתגלו בלב שכונות חרדיות, שם קיימת התנגדות נחרצת לחפירות במערות קבורה. בנסיבות אלו, רק חלק מהממצאים האקראיים דווח לרשות העתיקות. במקרים רבים העדיפו בעלי קרקעות שבהן נמצאה מערת קבורה לאטום אותה (כדי למנוע עיכובים בבנייה), או להוציא את תכולתה במהירות לשוק העתיקות הפרטי – מחשש שיואשמו בעבירות בנייה או אחרות.
למעשה, מקור הידע העיקרי שלנו נובע מהכתובות החרוטות על גבי הגלוסקמאות. בתקופה ההיא לא היה נהוג לרשום כתובות על קירות מערות הקבורה עצמן, ורק מערות קבורה ספורות סיפקו אפוא מידע על זהות הנקברים (כתובת בני חזיר, כתובת אבה). לפיכך, תרומתן של כתובות הגלוסקמאות – גם כאשר מקורן בחפירות לא מתועדות או חלקיות – אינה נופלת או כמעט שאינה נופלת מזו של גלוסקמאות שנתגלו בחפירות מתועדות.
